News items from כותבים

עידו הרטוגזון יצא לחלק פליירים וחזר עם תובנות

השבוע קראתי בספר "צופן העתיד: מבחן העתידשל ישראל" של העתידן דוד פסיג על תיאורית הדורות של האווי ושטראוס. פסיג מסיק על פי התיאוריה הזו שבעתיד, בעוד דור ה-X הישראלי מתבגר, הוא יקבל על עצמו (בניגוד לתדמית הא-פוליטית שהודבקה לו מאז בא לעולם) אחריות פוליטית חדשה ויבקש לבצע רפורמות, לתקן ולנקות את המערכת השלטונית מהשחיתות שפשתה בה (שזה בערך מה שהתחלנו לראות קורה עכשיו בארה"ב עם אובמה. ואת התוצאות של המהלך הזה נדע בהמשך). בלי קשר למידת התקפות של התיאוריה של פסיג, זו הייתה חוויה מחשמלת לראות פתאום אנשים סביבי שמעולם לא הייתי חושד בהם בכל סוג של נטיה פוליטית יוצאים מהארון הפוליטי ומגלים פתאום מעורבות אינטלקטואלית ורגשית ברעיון, בדרך. ואם כבר רבין, באמת הרגשתי קצת כמו נער נרות מזדקן. זוכרים את התקוות שתלו בילדי הנרות אחרי רצח רבין? הם התנדפו במהירות, ולא הייתה אז גם שום סיבה לצפות לשום דבר אחר. אבל פתאום אתה מגלה שילדי הנרות האלה עובדים עכשיו בקמפיין של דב חנין: רומנטיקנים פחות, ממוקדים יותר חכמים יותר.

קישור לפוסט: המדיום הוא המסר - גרסת דב חנין

עירא מתאר כיצד ניכסו תנועות גזעניות את מושג הציונות לעצמן

עכשיו השאלה שלי היא למה חנין מוגדר בקהל כאנטי ציוני? לא קיבלתי על זה עדיין תשובה מנומקת מאף אחד.

• חנין אינו בעד פירוק המדינה. הוא בעד חילון ודמוקרטיזציה שלה. אני מסכים עם ×–×” לחלוטין.
• חנין אינו רוצה למחוק את הסממנים של הלאום היהודי מהמדינה, הוא רק חושב שאי אפשר לרמוס יותר את הסממנים הלאומיים של האזרחים הלא יהודיים בה. אני מסכים גם עם ×–×”.
• חנין בעד ישראל כבית לעם היהודי, אבל לא על חשבון עם אחר, אזרחים מדרגה ב' ויחס שלטוני שגובל באפרטהייד. גם עם ×–×” אני מסכים לגמרי.
• חנין חושב שעם ישראל לא ×™×”×™×” ראוי למדינה הזו, מבחינה אתית, אם נמשיך להתנהג כעם שולט על אוכלוסיה שאנחנו מחלקים לה תעודות זהות אבל לא נותנים לה שוויון זכויות. גם עם ×–×” אני מסכים לחלוטין.
• חנין מכבד את סמלי המדינה ומאמין במילות התקווה - אין לי ספק שאני והוא מסכימים שישראל צריכה להיות בית לעם היהודי, אבל להיות מדינה דמוקראטית, ולא מדינה שהיא קודם יהודית ואז דמוקראטית.

הי… אז זה נשמע ציוני-חילוני-הומניסטי.. הלא אלו הדעות של הרבה ממקימי תנועת הציונות, לא? חפשו בערך ציונות, גם אם אתם לא מאמינים לויקיפדיה תמצאו את זה במקורות אחרים: רופין, בובר, סולד, חזן, יערי, מאגנס והרבה אחרים מחברי ברית שלום והשומר הצעיר דיברו על מדינה דו-לאומית הרבה לפני הקמת המדינה. הם ראו מראש את הבעיתיות שאחרת תווצר, והם באו מעמדה של אחווה כאידאולוגיה. הרשו לי להזכירכם שהזרמים האלו, שהקימו את רוב תשתיות התרבות, השלטון, ההתישבות והסתדרות העובדים שבלעדיהן לא היתה קמה מדינה - כולם יוצאי התורות הסוציאליסטיות והמרקסיסטיות ששלי יחימוביץ' מאשימה בהן את חנין.

קישור לפוסט: פוסט קטן על ציונות

עו"ד יוסי מאוטנר כותב אצל לרמן על הקונפליקט הפנימי בו נמצא דור ה Y ועל הבחירות לראשות עיריית תל אביב

בניגוד לדור ה-X שקדם לו, ושאופיין בספרות כדור אפאטי, מרדן ומבולבל, דור ה-Y רחוק מלהיות אדיש. דור זה הוא דור ביקורתי ודעתן, המרבה לעסוק באינטרנט בנושאים בעלי חשיבות ועניין עולמיים. זכויות אדם, זכויות בעלי חיים, ותחומים אקולוגיים וסביבתיים - במיוחד יחסי הגומלין העדינים שבין האדם וכדור הארץ - הם רק כמה מהתחומים שבהם עוסק דור ה-Y, כחלק מפעילותו הרשתית.

אלא שמאפייני דור ה-Y מבוססים על סתירה פנימית עמוקה שטרם נפתרה. חיבתו של דור ה-Y לתרבות השוק ולהיפר-צרכנות איננה מתיישבת כלל ועיקר עם מודעותו הסביבתית המפותחת. כך לדוגמא, הרצון לצמצם את מספר המכוניות הנעות בכבישים וזיהום האוויר הנובע מהן, מנוגד מעיקרו לתופעת ה”וולמארטיזציה”, המרחיקה את מרכזי המסחר מאזורי המגורים, ולהתעצמות תרבות הקניונים; השאיפה להתרחבות הגנים ציבוריים והמרחבים הירוקים הפתוחים בעיר, מתקשה לעמוד בכפיפה אחת עם הצורך הגובר בחניונים ושטחים מסחריים; והכמיהה למרחב אווירי נטול קרינה סלולארית אינה יכולה לדור בצוותא עם חיבת היתר של דור ה-Y למכשירי טלפון ניידים מהדור השלישי.

בעקבות דברים אלה, קשה לכאורה לחזות מראש מה תהיה מידת תמיכתם של הנמנים על דור ה-Y בדב חנין, המועמד הסוציאל-סביבתי לראשות עיריית תל אביב. חנין קורא תיגר פומבי על האדמיניסטרציה ההגמונית של ראש העירייה המכהן, רון חולדאי, המקדמת “מנהטניזציה” של העיר תל אביב והפיכתה לבירה כלכלית ים-תיכונית.

קישור לפוסט: דור ה-Y בוחר בדב חנין

ניבה שושי כותבת אצל עידו קינן על חוסר העריכה בעיתונות המקוונת ומדוע זה קורה

לכאורה, אין רע בתוספת תכנים. בפועל, הצורך “לחדש” הופך את אתר האינטרנט לפח הזבל של סוכניות הידיעות. כל מה שיש הופך באופן אוטומטי לראוי לפרסום, ללא קשר לשאלה האם מדובר בידיעה חשובה או בעלת משמעות כלשהי לציבור הקוראים. לא מדובר כאן רק על כפילויות מיותרות שהן, נניח, חלק מחבלי הלידה הטכניים של האתר החדש, אלא על עומס של תכנים מיותרים. דוגמה ל”תוספת התכנים” היא למשל ידיעה מאת “סוכניות הידיעות” (מי זה?) על מצבם הבריאותי הירוד של 97.5% מהעיתונאים בסין, אינפורמציה מיותרת שהייתי שמחה לו הייתה נחסכת ממני.

קוצר הזמן בא גם לידי ביטוי באופי ובהקשר הכללי שבו מוצגות החדשות. בשונה ממהדורה מודפסת, אתר חדשות אינטרנטי מצופה להתעדכן בכל רגע נתון. בכך נמנעת למעשה האפשרות לעריכה שלוקחת בחשבון את התמונה הכללית שבה משתלב התוכן, ובעיקר את הצגתו בהקשר ראוי, או לפחות מתקבל על הדעת. העמוד הראשון של אתר הארץ בקטגוריית “העולם”, שאמורה לכלול חדשות בינלאומיות, כלל בוקר אחד לצד דיון בבחירות בארצות הברית ובהפגנות נגד ברלוסקוני באיטליה גם ידיעה על מועדון ריקודים בהולנד שמספק אנרגיה ירוקה בעזרת קפיצות הרוקדים. מסוג התכנים שהתפרסמו בעבר במדורים בשם “מוזר ומעניין” לצד סיפור על אנשים שנשכו כלבים ברוסיה.

קישור לפוסט: אין חדשות טובות: על חשיבות של הזמן בכתיבה עיתונאית ועל העלמת מהדורת הדפוס מאתר “הארץ”

דובי קננגיסר כותב על חופש הביטוי בהקשר של הראיון עם יגאל עמיר

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב"פוליטיקה של הזהות" (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז"ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה "חופש המידע", כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם[1]. איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים.

קישור לפוסט: לא שומעים! » זכות הדיבור נתונה לגמד ההומו שמגיע לו למות בעינויים, שם בשורה השלישית. כן, אתה.

אני מודה שכאשר שמעתי ברדיו בפעם הראשונה על העונש זה נשמע עונש כבד, כאשר אתה שומע על מה התקבל העונש ועל מסכת האישומים זה כבר נראה יותר פרופורציונאלי.
בכל זאת הרשעה על שני מקרי אונס,עשרות תלונות של הטרדה מינית ועוד מספר רב של מתלוננות שעל חלק מהמקרים כבר חל חוק ההתיישנות,(לעולם לא אבין את המושג האדיוטי הזה), זה מראה על דפוס התנהגותי שאי אפשר להתעלם ממנו ומוכיח את הסכנה באדם שכזה.
עכשיו שיקומו עורכי התוכנית של יאיר לפיד ויסבירו לי איך הם נותנים במה לאנס מורשע ומצדיקים זאת?
אילו הראיון היה נערך טרם הכרעת הדין, (על אף איסור משפטי) בו חנן גולדבלט מציג את עמדתו לכתה האישום ומנסה להסביר את מניעיו וחפותו ניחא, אבל יום אחרי הכרעת הדין, כאשר השופטים כותבים שהם לא מאמינים לגרסותיו שרצופות סתירות ושקרים, לתת לו במה בפריים טיים?

קישור לפוסט: הוא פושע לא אייקון תרבותי