News items from מאבד תמלילים - הגלוב

מחר בבוקר יציג משרד האוצר את תוכנית החירום שלו למלחמה באבטלה. "גלובס" מדווח בכותרת שלו כי "החרדים יגוייסו לצבא, מפוטרי הייטק יהיו מורים". סבבה.

על פי הדיווח "חלק משמעותי מהתוכנית מוקדש לחיילים משוחררים". טוב מאוד! ומה מציעים לחיילים המשוחררים? ובכן החיילים המשוחררים יוכשרו לשלושה ענפים (כך על פי "גלובס"): עיבוד שבבים, מלונאות, בנייה ו… בישול אתני!

הממממ.

ובכן, קודם כל מדובר בארבעה ענפים אלא אם כן "עיבוד שבבים" הוא סוג של יופימיזם שאני לא מכיר לעיבוד מזון (בהערת אגב זה תמיד משעשע אותי שעיתונים כלכליים, שאמונים על מספרים, לא יודעים לספור עד ארבע). מעבר לכך, המממ, יש לנו עיבוד שבבים שזה נניח סוג מסוים של ענף נו-רא מעניין וחשוב, מלונאות שזה חשוב לכלכלה ואפשר לעשות הכשרה מקצועית יחסית קלה ובנייה שהוא ענף שסובל ממחסור כרוני בכוח אדם ואין סיבה שחיילים משוחררים חסונים לא ייכנסו אליו.

ואז מגיע הבישול האתני.

אילוסטרציה: המבורגר אמריקאי אתני - בקרוב ההכשרה

ואתה שואל את עצמך, מה הם חושבים שם באוצר כאשר הם מדברים על בישול אתני? מן הסתם הרעיון הוא להחליף את אלפי התאילנדים, הסינים, היפנים, ההודים והכורדים שהגיעו לארץ כדי לעבוד במסעדות הסיניות, היפניות, ההודיות והכורדיות. אם בזה לא די, הכורדים בדרך כלל נשארים פה בכל מיני טענות מוזרות שהם בכלל יהודים. למרות שהם כורדים, כן? ועדיין, האם מכל הענפים במשק, בישול אתני הוא המתאים ביותר לתמריצים מצד האוצר? אם בזה לא די בגלי צה"ל טוענים שהתוכנית הזו לא תוגבל לחיילים משוחררים אלא למובטלים בכלל.

אני אומר, אפשר למצוא ענפים מוצלחים יותר, חשובים יותר, מרכזיים יותר וראויים יותר לתמיכה ממשלתית מאשר בישול אתני. לדוגמה מה באשר לסריגה עיוורת? האם אתם יודעים כמה סורגים חסרים במשק? אלפים! אלפים של סורגים עיוורים הוחלפו בשנים האחרונות על ידי סנגלים (מסנגל). לא חראם? ומה באשר לסולקים? סולקים! דווקא בתקופת מיתון יש צורך דחוף באנשים שעוסקים בסליקה. מכל מיני סוגים.

אז יש לנו סורגים, ויש לנו סולקים ובטוח אפשר למצוא עוד משהו בסמך. או בגימל. אני לא בררן.

בשעה טובה ומוצלחת, אפשר סוף סוף, בשמחה מהולה בשמחה גדולה עוד יותר, לספר על עזיבתו של מנכ"ל יאהו, ג'רי יאנג. מה עוד אפשר לכתוב על ג'רי שלא נכתב? שהוא הצליח לחרבן את עסקת מיקרוסופט-יאהו בגלל האגו הנפוח שלו ובעיקר בגלל שהוא לא סובל את סטיב באלמר? נכתב. שהוא הוביל להשמדת ערך עצומה ביאהו מאז ראשית השנה? נכתב. שהוא כותב מכתבים מגוחכים בהם הוא מוכיח שהוא לא מכיר את מקש Shift באמצעותו ניתן להוציא "אותיות גדולות"? אפילו זה נכתב. למעשה, גם במכתב האחרון שלו, המכתב שבו הוא מסביר שהוא מאמין שעכשיו זה הזמן "לבצע מעבר" בין מנכ"לים, הוא כותב ceo במקום CEO. פלא שאחרי שפורסמה ההודעה לפיה הדרעאק הזה עוזב קפצה מניית יאהו בכמעט 4.5% במסחר שלאחר הסגירה?

גורלה של יאהו לוט בערפל. מחיר המניה שלה הגיע בשבוע שעבר לשפל כמוהו לא ידעה מאז אמצע שנת 2001: 9.76 דולר למניה. סבבי הפיטורים משאירים את החברה מצומקת יותר ולא בטוח שיעילה יותר. יאהו נראית, נשמעת ומתנהגת כמו חברה שמחכה שמישהו יגאל אותה מייסוריה: AOL, מיקרוסופט, ניוז-קורפ, איציק פיצוחים - מישהו! שמישהו יציל! איציייקקק!

ואכן המשימה של המנכ"ל הבא היא לא פחות מאשר משימת הצלה. ליאהו יש כמה נכסים שאי אפשר לזלזל בהם למרות שכיום הם שווים הרבה פחות כסף ממה שהיו שווים לפני שיאנג תפס את עמדת המנכ"ל. יאנג הוא מקרה קלאסי, שוודאי עוד יילמד בפקולטות לניהול, המבהיר מדוע מייסד החברה הוא לא תמיד המנכ"ל הכי טוב שלה, מדוע מי שזורם לו "סגול בעורקים", הוא לא בהכרח מקבל ההחלטות הכי מוצלח, המנהל הכי מוכשר.

יש לקוות שיאהו, חברה שאני באופן אישי מתקשה מאוד לאהוב אותה (אולי בגלל שהיא נוהגת מדי פעם להסגיר עיתונאים לסינים ואז משקרת לקונגרס בעניין), תצליח לשרוד את עידן יאנג למרות שההימור שלי הוא שבשנת 2010 יאהו כבר לא תהיה חברה עצמאית.

אתר נרג' משתמש בשירות המגוחך של מרלין המסמן מילים בתוך הטקסט וכאשר עוברים עליהן עם העכבר קופצת לה פרסומת טקסט שקשורה למילה הזו.

הבוקר מתפרסם באתר הראיון המדהים עם האחד והיחיד ארקדי נתתי-כל-כך-הרבה-כסף-ואף-אחד-לא-הצביע-בשבילי גאידמק. הנה קטע מהראיון:

כפי שניתן לראות המילה "בפנים" אותרה על ידי המערכת של מרלין והיא מציעה לגאידמק ולקוראים של הטקסט, פתרון לבעיה הידועה לפיה אנשים אומרים לך בפנים "אתה המלך" אבל בעצם עובדים עליך ומצביעים בשביל ניר ברקת:

גאוני.

אני תמיד חיבבתי את פואד. אני חושב שפואד הוא הדמות המייצגת יותר מכל את הפוליטיקה הישראלית במצבה הנוכחי. היום למשל, הוא התראיין ב"ערב חדש" (ערוץ 1) והסביר עד כמה הוא מצטער שעמי אילון עוזב את מפלגת העבודה. הוא גם יצא מגדרו כדי לשמור על כבודו של אילון. הוא ממש נלחם על כבודו של אילון. בשיניים נלחם.

מכיוון שכדי להעריך את מלוא תופעת הפואד יש לקרוא את דבריו ולא רק לצפות בו, אני מצרף כאן את קטע הוידאו הרלוונטי ומתחתיו תמלול מדויק. זהו פואד במלוא תפארתו.

[פואד]: … אני חבל לי אהה שהוא עוזב יש לי כלפיו הערכה רבה מאוד. דיברתי איתו הרבה. הדבר המדהים הוא שבכל הפעמים שדיברתי איתו אני חוזר על זה פה מולה-מולה-מולה מול המצלמה כל הפעמים שדיברתי איתו הוא לא רק לא הביע מילה נגד זה אלא בדיוק להיפך אמר אני בעד השריון שלך. אני חושב שאדם במעמדך והותק שלך צריך להיות משורין. עכשיו, אהה, שמעתי כמוכם היום את מה ששמעתי ולכן אמרתי לעמי אילון זה קצת הפתיע אותי הדבר הזה לא משנה מה שהוא כתב לי ולא משנה הוא אמר. אני אני…

[דן מרגלית]: אהה הוא כתב לך בישיבת הממשלה?

[פואד]: אני אני אני רוצה לשמור על

[דם מרגלית]: מה מה הוא כתב לך בכל זאת?

[פואד]: אני רוצה לשמור על כבודו אני רוצה לשמור על כבודו ואני רוצה לאחל לו מלוא ההצלחה.

[דן מרגלית]: ומה שהוא כתב לא שומר על כבודו?

[פואד]: אההה

[דן מרגלית]: היום בישיבת הממשלה הוא כתב לך נכון?

[פואד]: אהה תראה תראה כשהוא כותב לי שהוא אהה לא הביע התנגדות אההה אההה משריונו של פואד והוא אומר שהוא אמר את זה גם במסיבת עיתונאים וגם לאהוד ברק אלא על הדרך שבה התקבלה החלטה אז טוב בסדר אז אין לי אין לי מה לומר באמת נו אין חבל פשוט. אני חושב שעמי מחפש ת'צמו כבר הרבה זמן וחבל חבל שלא שמע אותי כאשר אמרתי לו שאין קיצורי דרך בפוליטיקה והבית שלו הטבעי זה מפלגת העבודה שם הוא צריך להיכנס להיאבק ואם יש לו איזשהי ביקורת על על אהה על יושב ראש מפלגה או על חברי מפלגה זה בדיוק התפקיד שלו להיכנס ולתת יד ולעזור ולסייע. מפלגת העבודה נמצאת כרגע במצב קשה אבל היא מפלגה היא מפלגה בריאה וחזקה והיא תתגבר גם על הדבר הזה.

[טלי ליפקין-שחק]: השר בנימין בן אליעזר תודה רבה שהיית איתנו. שלום לך.

לפני כמה דקות יצא לי לעיין בטור של סימה קדמון ("ידיעות אחרונות") שמתפרסם מדי שבוע ב"מוסף לשבת". קדמון מפרסמת תשובה של נתניהו שניתנה ב"שיחה פרטית" בנוגע לרמת מעורבותה של אשתו שרה, בקמפיין העתידי של בעלה:

אם אלו הדברים שמצחיקים את ביבי, תשמעו, האיש צריך לצאת לעתים קרובות יותר.

אבל לא על חוש ההומור של נתניהו אני רוצה לדבר כי אם על עצם הסיפור. היה בו משהו משונה. הוא נשמע לי מוכר. ממש מוכר. פתחתי את הטור של רינו צרור ("מעריב") שמתפרסם מדי שבוע ב"מוספשבת" וראו איזה פלא:

הממממ.

הדוגמה הזו ממחישה שני דברים:

האחת: זו המשמעות האמיתית מאחורי הביטוי המכובס "שיחה פרטית". אין המדובר בשיחה פרטית בין חברים שאחרי עבודת תחקיר מאומצת הגיעה לקדמון, כי אם בתדרוך עיתונאים. "השיחה" היתה כל כך "פרטית" שהפאנץ' ליין שלה מופיע בשני טורים שונים בשני עיתונים שונים.

השניה: זו עוצמתו של הספין. אם הצלחת לנפק רפליקה שעיתונאים יחשבו שהיא שנונה, הם יאמצו אותה בשמחה גם אם היא לחלוטין מתחמקת מהשאלה. נתניהו נשאל על אשתו, שמיותר להזכיר כאן את כל מעלליה, ובתגובה זוכה הקורא לשמוע על בעלה של לבני. בינגו.

איתן אבריאל פרסם טקסט בו הוא יוצא כנגד אלו אשר הרואים בתקשורת אחראית לפאניקה בשווקים וטוענים כנגדה שבגלל הדיווחים המבוהלים שלה הם הפסידו הרבה מאוד כסף. אבריאל מעלה תסריט דמיוני לפיו אמצעי התקשורת לא ידווחו עוד בכותרות שמנות על בורסות קורסות, פיטורים או בעיות - האם המצב יהיה טוב יותר, שואל אבריאל בחיוך של מנצח.

אבריאל עושה לעצמו הנחה של סוף עונה. הוא בונה את מה שבאקדמיה נהוג לכנות בשם "איש קש". הכוונה היא לדובר אשר עולה על הבמה ובכישרון רטורי מושלם יוצא בשצף קצף כנגד "הטענות" ו"אלו שאומרים" וכן הלאה. אלא שהטיעונים האלו מכים באיש קש, דחליל שהדובר בנה במו ידיו. זהו לא איש אמיתי, הוא לא קיים באמת ואם הוא קיים הרי שממילא הוא כל כך מגוחך שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות. אז כל הכבוד: ניצחת את איש הקש. בראוו.

נכון, יש כאלו שמאשימים את התקשורת ביצירת פאניקה או לכל הפחות בתרומה לפאניקה (ובצדק אגב, אבל זה כבר עניין לדיון אחר) אבל רק אווילים חושבים שרק בגלל התקשורת הם הפסידו כסף. אבריאל פותח את הטקסט שלו עם כזה אוויל שמשמש עבורו כשלד לאיש הקש שלו.

לא, הבעיה היא אחרת לגמרי ואיתה אבריאל לא מתמודד כלל.

שוב אני חוזר לתחקיר המצוין של אורן פרסיקו (חלק 1, חלק 2 וחלק שלישי ואחרון) ב"עין השביעית" שמראה שהבעיה היא לא הפאניקה שמחוללת התקשורת היום אלא הזחיחות, היהירות, חוסר הצניעות, העיוורון והרשלנות של התקשורת הכלכלית בהצגת התמונה המלאה לפני המשבר: השתקת קולות המבקרים, ניפוח קולות החוגגים, העלאת קרנם של העשירים, המתעשרים, אלו ש"עשו את זה בגדול בבורסה", דיווח מוטה, נטול ביקורת ובעיקר נטול ביקורת עצמית, כל אלו (ויש עוד) הם החטאים של התקשורת הכלכלית ונוח לאבריאל שלא להתייחס אליהם.

חטאים אלו לא גרמו למפולת, הם לא הפילו את שוק המניות, הם לא הובילו להתמוטטותם של בנקי ההשקעות אבל הם גרמו לכך שהקוראים לא קיבלו מידע אמיתי בזמן אמת. במובן הזה, בכירי העיתונאים הכלכליים - גם בישראל - לא עשו את עבודתם; הם התרשלו. העיתונות הכלכלית עודד את התחושה שאין מה לדאוג, שאין בעיה, שבמקרה הכי גרוע מדובר בתיקון טכני, שהבעיה היא עם כמה משכנתאות מחורבנות שאיזה ג'ו מאריזונה לקח ועכשיו קשה לו להחזיר, שהשיטה עובדת והיא השיטה הכי טובה ובואו נדבר על 500 העשירים ו-100 המשפיעים שבשנה האחרונה התעשרו עוד יותר כי היתה שנה כל כך נפלאה.

כמה מזל שבניגוד לקלישאה לפיה "מחר יעטפו עם העיתון דגים", העיתון אף פעם לא מת; הוא חי חיי נצח בארכיון. לכן ניתן למצוא בתחקיר של אורן עשרות דוגמאות להתנהגות העיתונאית הקלוקלת הזו שכעת כולם שמחים להתנער ממנה.

אז באמת כל הכבוד שניצחת את איש הקש שבנית, עשית זאת בהצלחה רבה. רק חבל שאחרי שתם המאבק ההירואי שלך במהלכו הצלחת לשכנע ולהדגים באמצעות טיעונים מחוכמים כמה חשוב תפקידה של תקשורת כלכלית פתוחה ועצמאית גם בעת משבר, אלו הקוראים שנשארו עם הקש. ים בקש.

מזה חודש אני לא קונה עיתונים. משום מה דווקא בסוף שבוע הזה החלטתי לקנות בכל זאת את "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". עיינתי במוסף "תרבות" של "מעריב" וגיליתי שמנחם בן עדיין ממשיך להקיא את מיצי הקיבה שלו על הנייר. זה למשל מה שהיה לו לומר על העונש של חנן גולדבלט:

חנן גולדבלט הורשע באונס ונדון לשבע שנות מאסר, ובעיני, זה בלתי נסבל לחלוטין. לא משום שלא צריך להיות עונש על אונס, אלא שצריך להבדיל בין אונס לא אלים, שאפשר להגדירו גם כפיתוי נואל, לבין אונס אלים. רק אלימות (כולל כמובן מגע אסור עם קטינים) מצדיקה מאסר. כל השאר טעון טיפול בשיטות אחרות לגמרי.  להכניס שחקן מקסים כמו גולדבלט לכלוב למשך שבע שנים הוא מעשה בלתי אנושי, בלתי סביר, מגעיל ונורא.

אני יודע, לא קל לקרוא את ערימת הצואה הזו, אבל בואו ננסה להמשיך:

למה אי-אפשר היה להסתפק למשל בקנס הרבה יותר כבד מן ה-25 אלף שקל לכל מתלוננת? שזה סכום עלוב ומטומטם ביחס לחומרת המאסר. למה אי-אפשר היה לקבוע שכל מתלוננת תקבל למשל רבע מיליון, בתשלומים שימשכו עד סוף חייו, אם צריך? אני בטוח שהמתלוננות עצמן היו מעדיפות כסף על כליאה.  ומה פירוש הצהרתו האטומה וערלת הלב של בית המשפט כי "למעשיו של גולדבלט בתחום התרבות בארץ אין שום משמעות בקביעת גזר הדין"? אין משמעות?! אז למה כן יש משמעות? לגלימות השחורות והמרושעות שלכם? ללשון המשפטית המשמימה והמוגבלת שלכם?

בן חובב עבריינים מורשעים. לפני שנה וחצי הוא כתב בחמלה אירוטית על נעמי בלומנטל:

הקריירה נהרסה לאישה הסימפתית הזאת, בעל מת בייסורים, הנהג שלה בגד בה באופן הכי מחפיר, והכל בגלל איזושהי הלנה של כמה חברי מרכז מהפריפרייה באיזשהו מלון ברמת גן. אבל בניצוח היועץ המשפטי לממשלה, אף אחד לא ויתר לה בכלום בשום רגע. עד שבעלה מת. ומשהו זז בלבבות. אבל לא בלבבות של הקטגורים הקטנים והרעים מ"מבט לחדשות".

את שאר טוריו הוא מקדיש בין השאר לעומק המחשוף של אשרת קוטלר, הוא מגדיר את אחת התוכניות ההיסטריות ששודרו באחרונה בטלוויזיה כ"תוכנית החשובה ביותר בעולם", מכנה את דרווין בשם "האליל השוטה של דת האבולוציה", ומציע להדיח מתמודד מ"כוכב נולד" כי הוא שמן מדי.

אני מסוגל להבין את השיקולים האדיטוריאלים שמובילים את עורכי "מעריב" לתת למנחם בן פתחון פה. יש משהו פורנוגרפי באלימות המטומטמת שבה הוא מתבטא, בדעותיו החשוכות, הבזויות והמביכות ועדיין, אני מתקשה להבין כיצד לא נמצא האיש ב"במעריב" שלא רק יחטוף בחילה מהכתיבה המתועבת של האיש הזה (לא ברור לי איך אפשר שלא), אלא שגם יראה לו בנימוס את הדרך למגרש החניה.

1. מתי סוף סוף יעלם ארקדי גאידמק מחיינו ומה אפשר לעשות כדי שזה יקרה קודם?

2. הסיכוי שאסף חפץ שהצטרף לליכוד וזאת מהסיבה הכי צנועה בעולם - "לטובת עם ישראל" - יהיה השר לביטחון פנים זהה לסיכוי שארקדי גאידמק יכבוש 100 רשויות מקומיות. אני שם 50 שקל על העניין. מישהו חושב אחרת ורוצה לשים כסף? לא, כי אני אשמח לקחת את הכסף שלכם.

3. כמה זמן יעבור עד שהתקשורת הישראלית תמצא קרובת משפחה של שרה פיילין בראשון לציון?

4. האם יש חבר כנסת של ש"ס, בעבר, בהווה או בעתיד, שלא ראה, רואה או יראה את בית הסוהר מבפנים?

5. כמה כסף ישלמו לי אם אמצא את האב מקנזי?

6. האם יש תקומה לשירות Google News בעברית שתחת ערוץ "בעולם" שאמור להביא חדשות המממ, מהעולם, שולח את הגולש הישראלי לקרוא על כך שניר ברקת ניצח את מאיר פורוש בירושלים (אמנם לא פעם יש תחושה שירושלים לא באמת נמצאת בישראל, ועדיין) ושקופת חולים כללית שדרגה את מערכות המחשוב שלה לגרסה חדשה של מערכות אורקל?

7. לאילו מבין המספרים בידיעה הזו ב"כלכליסט" על הקורא להאמין?

הפותר נכונה, יקבל דולר.

נגיד בנק ישראל לשעבר, הפרופסור יעקב פרנקל, אמר ל"כלכליסט" כי:

המשבר הפיננסי הגלובלי עדיין לא מאחורינו. נעשו צעדים משמעותיים ביותר ונכונים בארה"ב ובאירופה על מנת להתמודד עם המשבר, אבל לפנינו עוד דרך ארוכה ביותר.

כדאי לקרוא את הציטוט הזה ומיד לשכוח אותו. כדאי לשכוח את הציטוט אבל לזכור מיהו הדובר. הדובר הוא אותו פרופסור פרנקל שלא התאפק ולגלג בינואר 2007 בועידת דאבוס על הכלכלן נוריאל רוביני. רוביני הזהיר בועידה כי הכלכלה האמריקאית הולכת לקראת משבר, ופרנקל ענה:

"צר לי ידידי, מר רוביני, אבל אני חייב לא להסכים אתך. כל ה'דובים' (ביטוי להאטה בכלכלה ובשווקים) שלכאורה אורבים לנו ביער, מגדלים בסופו של דבר קרניים והופכים ל'שוורים' (ביטוי לכלכלה ולשוק צומח ואופטימי)".

לא הייתי זוכר את הציטוט הזה בעצמי אלמלא קראתי אותו ממש לפני כמה דקות בחלק הראשון של תחקיר מבריק שעורך אורן פרסיקו ב"עין השביעית". נעזרתי ב"כלכליסט" כדי להיזכר שפרנקל, אותו פרנקל שהיה נגיד בנק ישראל, אותו פרנקל שלגלג על רוביני, אותו פרנקל שעכשיו בכובד ראש מזהיר מפני הקשיים שבדרך, הוא סגן נשיא בחברת AIG העולמית, אותה AIG שמנהליה מבלים פעם אחר פעם במלונות יוקרה כדי להתכנס ולדון במשבר, אותה AIG שלפקודתה נרשמה המחאה בהיקף של 150 מיליארד דולר כדי שהיא לא תקרוס, אותה AIG שכלל לא ברור אם היא תהיה מסוגלת אי פעם להחזיר את ההלוואה הנדיבה שמעניקים לה משלמי המיסים האמריקאים.

אני פשוט לא מבין כיצד האנשים האלו עדיין מעזים לתת תחזיות, עדיין מעזים להשיא עצות, עדיין מעזים להראות את פניהם בציבור.

לא כאילו, זהו, אני עכשיו לא ישן בלילה, לא יכול להתרכז, נגמר לי התאבון, אני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני מסתובב כל היום בבית, משתגע! התקשרתי לער"ן, אמרתי להם שאני במצוקה. שאלו אותי "למה?" אמרתי להם "האם נעם טור יהיה "הרווק" הישראלי הראשון?". הפנו אותי לסהר. דיברתי עם מישי ואמרתי לה שאני שוקל לשים קץ לחיי באמצעות מפגש במהירות גבוהה עם עץ. שאלה אותי "למה?" אמרתי לה "דעתי נטרפת עליי מסקרנות! האם נעם טור יהיה "הרווק" הישראלי הראשון?". הבחורה היתה מאוד אדיבה אבל אמרה לי שזה לא בתחום סמכותה. היא הפנתה אותי ל"אור ירוק". היה תפוס. אז התקשרתי ל"בית דוד" למען הקמת בית כנסת בשכונת שרת לעדה הגרוזינית בלוד. זו היתה שיחה לא כל כך נעימה.

טוב, די! אני לא יכול יותר! ובערוץ 10, כאילו אתם לא מאמינים, לא באמת, זה פשוט לא להאמין, בערוץ 10 מסרבים! אתם שומעים, מסרבים!! לאשר שטור אכן הסכים להשתתף בתוכנית. האם אין גבול להתעללות? מאז ששמעתי שדן מנו מועמד להנחות את תוכנית הבוקר של ערוץ 10 לא בלעתי כל כך הרבה כדורים! ועכשיו, טוב די כבר אין לי אוויר, עכשיו בדיוק קראתי ש"האח הגדול סלבס" נדחה. נדחה?!?!?! האח הגדול סלבס נדחה!!!!!!!!!!!

הו, שמישהו יירה בי וזהו.

במשך שנים ארוכות הגיע מנשה לוי לביתו של רבין לפתוח סתימות בביוב. במלאות 13 שנה להירצחו של רבין בידי מתנקש קיצוני בתל-אביב, כותב השרברב על הפגישה האחרונה שלהם, בשבת של הרצח הנורא. לפניכם יצחק רבין - גרסת השרברב.

פוליטקאי? מנהיג? ראש ממשלה? יצחק רבין היה קודם כל איש עם בעיות ביוב קשות. נפגשנו בפעם הראשונה כאשר היית שר ביטחון בסוף שנות ה-80. לאה התקשרה אליי ואמרה ששוב הביוב סתום ושנמאס לה. שאלתי אותה איך היא הגיעה אליי. היא אמרה לי שפתחה את דפי זהב ומצאה אותי ראשון: "א. א. א. א. א. מנשה לוי ביוב". באתי אליכם הביתה.

הביוב היה סתום.

פתאום נכנסת. החזקת סיגריה, הבטת בי ואמרת בקול העמוק, קול הבריטון החכם שלך: "הביוב סתום". הרמתי אליך עינים ואמרתי "כן". מאז אותו יום נקשרה בינינו ידידות אמיצה. הייתי מגיע אליכם בחגים, סופי שבוע, ימים או לילות. לא עשיתי לכם חשבון. כלומר עשיתי לכם, אבל בקטנה.

בשבת אחר הצהריים, ביום הרצח הנורא, שוב התקשרה אליי לאה. "מנשה", היא אמרה, "הביוב סתום". אמרתי לאשתי שאני חייב לנסוע לרבין, עזבתי את הילדה באמבטיה, נכנסתי לאוטו ונסעתי. רק מאבטח אחד היה בחזית הבית. רק אחד. ועוד אחד היה במעלית. רק אחד. ועוד אחד ליד הדלת. רק אחד. נכנסתי לבית. "הביוב סתום", אמרה לי לאה והצביעה על השירותים. נכנסתי לשירותים. היה שם מאבטח. רק אחד.

אתה נכנסת לשירותים. "נו מנשה, מה אתה אומר?", שאלת. הסתכלתי בתוך עינייך הכחולות החכמות והמחייכות. פתאום חיככת את ידך על הבטן שלך ואמרת בשקט: "אחחחחחח החמין של לאה, זה משהו". הייתי צריך לרדת לאוטו להביא את הצ'רנוקה שבעזרתה אני פותח את הסתימות. כשחזרתי אתה כבר היית לבוש לאירוע בכיכר. הכיכר הארורה הזו.

"אתה חושב שאנשים יבואו מנשה?", שאלת אותי. "חופשי יבואו יצחק, חופשי", עניתי לך בעודי שומע את ה"פלוק!" המבשר שהסתימה נפתחה. "אין כמוך מנשה", ענית וטפחת לי על השכם. "כמה זה יוצא?". "בשבילך 550 שקל. בלי מע"מ", עניתי.

בדרך הביתה קיבלתי עוד כמה קריאות. בתוך הבתים השונים הצלחתי לראות כמה תמונות בטלוויזיה שהיתה פתוחה. כולם ראו את השידור מהכיכר, כולם. ראיתי אותך שם, מאושר כל כך, שמח כל כך. ידעת שכאשר תחזור הביתה, השירותים כבר לא יהיו סתומים. בסביבות 11 בלילה חזרתי הביתה. פתחתי את הדלת ואשתי צעקה. ידעתי שמשהו קרה; שכחתי את הילדה באמבטיה.

אני מתגעגע אליך יצחק.

הרחבה: יצחק רבין - גרסת השכן.

המעבר של אנשי "הארץ" מהעיתון אל תעשיית הספרים הוא מעבר מרשים ומעניין. חנוך מרמרי, דרור משעני, גליה ליכט ועכשיו גם איריס מור, מי שערכה את "גלריה" במשך 14 שנים וכעת מונתה לעורכת הראשית של הוצאת "כתר".

ועדיין אני קצת מודאג. הנה לדוגמה הידיעה בלמהנט. ידיעה סבבה, כן? הנה צילום מסך של החלק העליון של הידיעה:

היום בבוקר ראיתי ידיעה דומה בוואלה. הנה הידיעה בוואלה. ידיעה סבבה, כן?  הנה צילום מסך של החלק העליון של הידיעה:

יש רק בעיה אחת עם שתי הידיעות: האישה שבתמונה היא לא איריס מור! כלומר, יכול להיות שקוראים לה איריס, אפילו יכול להיות שקוראים לה איריס מור, אבל זו לא איריס מור שערכה את גלריה במשך 14 שנים.

אני לא מוציא מכלל אפשרות שאני טועה. אם אני טועה יכולות להיות לכך שתי סיבות:

הראשונה היא שיש לי זיכרון של גרביל בפנסיה ואני פשוט לא זוכר איך נראית איריס מור. בעוד שאי אפשר לפסול את האפשרות הזו על הסף, אני פוסל אותה על הסף.

השניה היא שאיריס מור הוכנסה לתוכנית להגנת עדים ויצאה משם אישה אחרת לגמרי! מה שמעלה את השאלה: למה הכניסו את איריס מור לתוכנית להגנת עדים והאם אחרי שכבר הכניסו אותה לתוכנית להגנת עדים, לא יכלו למצוא לה עבודה קצת פחות חשופה מאשר עורכת "כתר"?!

התוכנית להגנת עדים הזו. לא, באמת!

אורי קליין מפרסם השבוע ב"מוסף הארץ" סקירה מצוינת על קורותיו של מיקי מאוס, שחוגג בימים אלו יומולדת 80. בין השאר מזכיר קליין את הסרטון המפורסם של דיסני, Steamaboat Willie, שהיה הסרטון השלישי בו הופיע מיקי מאוס ונחשב לשלאגר הראשון של דיסני, בין השאר בשל השימוש המבריק ופורץ הדרך בקול.

אני מכיר היטב את הסיפור של מיקי ואני מקדיש לו לא מעט זמן בשיעור השני של הקורס שאני מעביר באוניברסיטה. קליין עושה הנחה לדיסני. הוא כותב כי "הסרט הזה נוצר בהשראה של הקומדיה של באסטר קיטון, Steamboat Bill Jr". האמת היא, כפי שלורנס לסיג מציג בצורה כה מבריקה בספרו Free Culture, מעט שונה. דיסני "שאל" שלא לומר "גנב" שלא לומר עשה מעשה אותו ניתן היום לכנות בשם "פיראטי", כאשר השתמש בדמותו של באסטר קיטון. אפילו בשנות ה-20 חוקי זכויות היוצרים לא עמדו לצידו של דיסני ובאקלים של היום, אם האולפנים של קיטון היו תובעים את דיסני, הם היו מנקנקים אותו.

אבל את דיסני לא תבעו ובמהלך השנים, מציין לסיג, עשה דיסני קריירה משימוש ביצירותיהם של אחרים כדי לבנות את האימפריה שלו. גם זה בסדר.

על פי חוק זכויות היוצרים שהיה נהוג בתקופה בה דיסני פעל, דמותו של מיקי היתה אמורה להגיע למרחב הציבורי בשנת 1982. המשמעות היא שכל אחד, בין אם קשור לדיסני ובין אם לא, בין אם קיבל אישור ובין אם לא, יכול היה להשתמש בדמותו של מיקי. אבל לא. מאז 1962 האריכו את זמן ההגנה לה נהנות יצירות כמו זו של מיקי 11 פעמים ברציפות. מילא. ב-1976 נקבע כי מיקי יגיע אל המרחב הציבורי ויצא משליטתה של דיסני בשנת 2003. אבל בשנת 1998 נמתח זמן ההגנה פעם נוספת ל-95 שנים מהרגע שבו נוצר, כלומר רק בשנת 2023 נוכל כולנו להשתמש בדמותו של מיקי מבלי שדיסני תתבע לנו את הצורה.

דיסני הפעילה הרבה מאוד משאבים והשפעה כדי לתמוך בתיקון לחוק זכויות היוצרים שמתח את זמן ההגנה שניתן ליצירות של האימפריה. מדוע? מגזין "פורבס" העריך לפני כמה שנים שמיקי לבדו הכניס לקופתה של דיסני כ-5.8 מיליארד דולר והיד עוד נטויה.

קליין מסכם וכותב:

יותר מכל מייצג מיקי מאוס את הקפיטליזם שברא אותו, ובתוכו את האיזון העדין שמתקיים בעסקי השעשועים האמריקאים בין מסחר לאמנות. מיקי מייצג את חוסנה של השיטה הזאת ואת יכולת ההישרדות שלה.

הוא שוכח לכתוב שמיקי מייצג גם את כל מה שרקוב בשיטה, את כל מה שקלוקל בה, את הדרך בה השתלטה בריונות תאגידית-עסקית על אמנות ויצירתיות חופשית ופתוחה.

אז החורף לא ממש מגיע בינתיים, למרות שהוא כבר עשה לי מצברוח חורפי קצר. אחרי גיחה קצרה של גשם חזר הקיץ ואיתו השפעות המרגיזות האלו של עונות המעבר; אתה מסתובב עם טישו ואף אדום כשבחוץ השמש זורחת וחום אימים.

ועדיין, אני מוכן לקראת החורף עם אלבום מעולה של להקת Elbow. הנה שני שירים מקסימים מהאלבום שלהם. הקצב של רוב האלבום דומה יותר לשיר השני ועדיין שניהם נפלאים. אלבום מומלץ בחום. כלומר בקור. כלומר שיגיע כבר החורף אינעל אחותו!

(לצפייה בקליפים ביוטיוב - גשו לשיר הראשון [בגרסה שונה] כאן, ולשיר השני כאן)

שיר 1: Grounds for Divorce

שיר 2: One Day Like This