הערות על “flags of our fathers” אגב הרהורים על סטיגמות, ציונות, יחסים משפחתיים וחתונות

ברמה הקולנועית, כמו שרבים כבר העירו, “דגלי אבותינו” (כמו שהסרט הזה אמור להיקרא בעברית) הוא סרט בעייתי. אבל ברמת הסיפור שהוא מספר, הוא סרט אדיר. מלבד לעיסוק בזקנה ובהיסטוריוגרפיה, יש בו דיון מורכב וחכם באידיאלים של מוסר וגבורה, ובהתמודדות איתם.

סיפור המסגרת של הסרט מתחיל בסוף הסיפור, כאשר גיבוריו כבר זקנים או מתים, והסרט מזגזג אחורה וקדימה, בין סיפור המסגרת ובין שני אירועי המפתח שיעצבו את חיי הדמויות: מצד אחד הקרב על איוו-ג’ימה, ומצד שני מסע גיוס הכספים הנערך ברחבי ארה”ב בהשתתפות כמה מהמשתתפים בו. הקרב המתואר בו מתנהל בשלהי מלחמת העולם השניה. גרמניה כבר נכנעה, והקרב באוקיינוס השקט עומד ברגעי ההכרעה שלו. זהו הקרב הראשון המתנהל על אדמה יפנית, אם אפשר לקרוא לאוסף הסלעים הבזלתיים המבוצר המכונה איוו-ג’ימה בשם “אדמה”, והצעד חשוב ביותר בדרך לפלישה ליפן עצמה (שמעולם לא התרחשה, כידוע). אולם מה שמייחד את הקרב אינו ההקשר ההיסטורי שלו, אלא ההקשר התרבותי: תמונתם של הנחתים המניפים את הדגל האמריקאי על ראש ההר החולש על האי הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של המלחמה, ולחלק חשוב מזכרון המלחמה האמריקאי. מסע גיוס הכספים, המהווה את אירוע המפתח השני, נשען על אותם המשתתפים בצילום שנשארו בחיים. אמריקה עומדת על סף פשיטת רגל, לא מסוגלת לגייס כספים להמשך המלחמה, ומשתמשת במומנטום החיובי שהצילום יוצר בדעת הקהל על מנת לשכנע את האמריקאים לקנות אגרות חוב שיאפשרו את תקצוב המלחמה. גיבורי איוו-ג’ימה נקראים שנית אל הדגל, על מנת להשתמש בהילת הגבורה שלהם כאמצעי שיווקי. אלא שהגיבורים עצמם מתקשים להתמודד עם הילת הגבורה שנקשרה בשמם, והמחיר שהם משלמים עליה קשה מנשוא.

איסטווד מתייחס לגבורה כסטיגמטה (במובנה הנוצרי, החיובי), ומראה כי ההתמודדות איתה מורכבת לא פחות, ודומה באופן מפתיע, להתמודדות עם סטיגמה* שלילית. אם נרחיב שניה את המושג, אפשר לומר כי הסטיגמה הוא מקרה פרטי של מצב כללי יותר, שבו בני אדם נאלצים להתמודד עם העובדה שיחסם כלפי דבר מה בעל חשיבות חברתית גדולה שונה מאוד מהיחס של הסובבים אותם. בגדול, יש שתי נקודות מבט מקובלות בנושא: השמרנית והביקורתית. התפישה השמרנית מציבה את טובתו של הקולקטיב בראש מעייניה, ודורשת מהפרט לדכא את רגשותיו וחוויותיו הפרטיים כדי לשמר את השקרים האציליים של אבותינו, המאפשרים את קיומה של החברה. הגישה הביקורתית תובעת ממנו לחשוף את “האמת” בכל מחיר, ולהוקיע את צביעותה של החברה ושל אבותינו.

“דגלי אבותינו” עוסק בשאלה מהי הדרך הנכונה להתמודד עם מצבים מסוג זה מנקודת המבט של חיים שלמים, או במלים אחרות, מנקודת מבטו של אדם זקן – או של בן. הזקנה, ופער הדורות, מציבים בפנינו מראה: היא מכריחה אותנו להתמודד עם מעשינו ומעשי אבותינו, ולשפוט. השיפוט הזה, רומז לנו איסטווד, הוא תמיד אישי. למילים גדולות כמו “אמת” ו”חובה” ו”גבורה” ו”מוסר” אין הרבה קשר לדרך שבה אנחנו שופטים את עצמנו ואת הורינו, בסופו של דבר. השדים שאנחנו מתמודדים איתם הם פרטיים – לא במובן שהם קיימים רק בתוכנו, אלא במובן שהם קיימים בתוך הקשרים האינטימיים שבינינו ובין פרטים אחרים. כפי שאיסטווד דואג להבהיר מתחילת הסרט, אין בניהול מלחמה ובפוליטיקה שום דבר מוסרי באמת – הצורך להשיג מטרות מוסריות בסיטואציות בלתי אפשריות הופכים אותם לתחום שבו המשתתפים בהם נאלצים להיות לא מוסריים, לפחות חלקית, הן כלפי אויביהם והן כלפי ידידיהם. מוסריות אמיתית – וגבורה אמיתית, שהיא המעניינת את איסטווד – נעוצה ביחסים האינטימיים בינינו ובין האנשים שפעולותינו משפיעות עליהם.

לכן, בסופו של דבר, הן הבחירה של אירה הדחוי חברתית לספר את האמת והן הבחירה של דוק השמרן לשקר מוצגות כראויות ומוסריות. הן מוסריות מכיוון שהן נובעות מתוך דאגה ואהבה לאנשים האמיתיים שהבחירות נוגעות לחייהן, והן מוסריות מכיוון שהן משאירות את נמעניהן עם נחמה. זו גם הסיבה לסצינה ההולמארקית שבה דוק מצטער שהוא “לא היה אב טוב יותר” – מכיוון שלמרות השדים הרודפים אותו, בסופו של דבר האישור לו הוא נזקק כדי למות בשלווה הוא אינטימי, ולא הירואי.

בהקשר הרחב יותר, הטענה של איסטווד, ש”בעצם הגיבורים הללו רק רצו להטות שכם לחבריהם ולשוב הביתה בשלום” מציעה לנו ברירה מוסרית שלישית בכתיבת היסטוריה (שהיא תמיד בבואה של האופן שבו אנו שופטים את הורינו), בין הגישה השמרנית המקבלת את השקרים המוסכמים של ובין הגישה הביקורתית חסרת הרחמים והרגישות. על מנת לכתוב היסטוריה מוסרית, אומר לנו איסטווד, חשוב לחשוף את השקרים המוסכמים – אבל אי אפשר להשאר בלי שום אידיאל של מוסר וגבורה. חשוב לשמר את הבסיס המוסרי של הקיום החברתי – אבל אי אפשר לבסס אותו על מילים גדולות שמתבלות מהר. הבחירה המוסרית הזו מתממשת בכתיבתו של בנו של דוק: הוא מתמודד עם השקרים, אבל באופן שבונה מהמאורעות אידיאל מוסרי רלוונטי לא פחות.

זו החובה שאנחנו חייבים להורינו: לשפוט אותם ביחס לאידיאל מוסרי המבוסס על איכפתיות ודאגה, שיש להן משמעות אמיתית הן עבורנו והן עבורם. וזו החובה שאנחנו חייבים לעצמנו: לנסות ולעמוד באותו האידיאל המוסרי שאנחנו מציבים. פער הדורות לעולם לא יעלם, אבל כך גם הקשר בין הדורות. התנכרות מוחלטת לכל מה שהורינו מסמלים משאירה אותנו עם שוקת שבורה, אך כך גם קבלה בלתי מותנית של מעשיהם. מוסריות אמיתית נוגעת לאופן שבו אנו מתמודדים עם המתח הזה: תוך התעקשות חסרת פשרות על עקרונותינו – בין אם הם שמרניים ובין אם הם ביקורתיים – או תוך רגישות ואמפתיה.

*אזהרת פלצנות.

ארווינג גופמן, כנראה הסוציולוג האהוב עלי, כתב את אחד הספרים החשובים שלו על “סטיגמה“. במקורה היווני, הסטיגמה היא סימן גופני המעיד על מעמדו המוסרי הנחות של נושאה. במובן שבו גופמן עוסק בה, זהו מצב שבו החברה מוצאת את הפרט כמי שאינו ראוי להתקבל על ידה. גופמן מתייחס לשלושה סוגים מרכזיים של סטיגמות: סטיגמות המתייחסות לפגמים גופניים כגון נכות ועיוותים גופניים, סטיגמות המתייחסות לפגמים אישיותיים כגון סטייה, עצלנות והפרעות נפשיות, וסטיגמות “שבטיות” כגון גזע, דת ולאום. מה שהופך את הספר של גופמן למבריק, הוא הבחירה שלו לעסוק בסטיגמה מנקודת המבט של הנגועים בה: מנקודת מבטם, טוען גופמן, בעלי סטיגמה רואים את עצמם לעתים קרובות כ”נורמליים”, ונאלצים להתמודד עם הפער שבין תפישתם העצמית ובין יחס החברה אליהם. הדגש בספר הוא על “מצבים מעורבים”: מפגשים בין בעלי סטיגמה וחסרי סטיגמה, ובפרט על מצבים שבהם חסרי הסטיגמה אינם מודעים לזהותם ה”מוכתמת” של בעלי הסטיגמה. הנקודה החשובה ביותר בספר לא כתובה בו כלל - הרעיון שכולנו, בהקשרים מוסימים, בעלי סטיגמה. שווה קריאה.