כמי שגר כאן כל החיים, שמבקש לגדול ולהתפתח במדינה, להקים משפחה, לפתח ולתת, לתרום ולעבוד, לאהוב … אני יכול להגיד שהחיים כאן לא ממש קלים.
ברור שתגיד (או תגידי) שאני לא ממש מחדש כלום, ושזה ברור וידוע לכל שארצנו כאילו אוכלת יושביה, שאם צריך לעשות כל מיני "קיצורי דרך" או שצריך "לשחק את המשחק" או שכדי לשרוד כאן לפעמים גם כדאי "לעגל פינות" ו "לקשור קשריים" או אולי "לשמן את המערכת" ושכדי להתקדם ממש צריך "למשוך בחוטים" ועוד מיני ביטויים שגורמים לי לצמרמורות ולחששות.

באופן גורף ומכליל אני יכול להגיד שכל המילים והביטויים שציינתי, וכל אלו שלא ציינתי, מדברים על דבר אחד - איך לתחמן / להונות ולעבור על החוק, ולקרא לזה בשם נחמד וחביב שעוזר לעשות את הדברים מבלי להרגיש אשם.

השאלה הגדולה, במדינת ישראל, עצמאות 60, היא: האם זו המדינה שאליה חלמתם?

האם אנשים אלו, ש"למדו" את ההתנהגות הנידרשת על מנת להצליח כאן, הפנימו ומיישמים אותה, הם אלו שהייתם רוצים לראות כאנשים המצליחים של מדינת ישראל.
מה קורה עם מי שלא ? מי שלא מסוגל לספר לעצמו סיפורים, להאמין בהם ולצאת החוצה ולרמות אנשים אחרים.

אני עדיין נאבק כאן, אבל מבטיח שזה לא יהיה לתמיד.

חג שמח. 

באופן רשמי, עליית המחירים בשנה האחרונה היתה בסביבות 3-4%. לי יש תחושה שהמספרים גדולים בהרבה:

כמה דוגמאות מהחיים שלנו:

• שכר הדירה, שעבר לשקלים, נהיה גבוה מאוד, וימשיך לעלות.
• מחיר חבית דלק נושק ל 120 דולר. מחיר ליטר דלק עבר מזמן את ה 6 שקלים לליטר.
• הממשלה שחררה למעשה את הפיקוח על הלחם. מחיר הלחם המסובסד עולה כל הזמן, וגם מחירי הלחמים האחרים עולה.
• מחיר בירה על הבאר כבר נוגע ב 30 ש”ח!

בקניה רגילה במכולת, נדמה שמחירי כל המוצרים עולים. 100 ש”ח קונים פחות אוכל. נכון, אינני כלכלן, ולא ערכתי רישום מסודר של המחירים. זאת בעיקר תחושה. אולי עם הזינוק הצפוי במחירי האורז, נראה גם קפיצה בנתונים הרשמיים.

האם אני היחיד שחש שהמחרים עלו בשנה האחרונה בהרבה יותר מ 4%?

כידוע לכולכם, בשבוע שעבר חל ראש השנה התאי, סונגקראן. אפריל הוא החודש החם ביותר בתאילנד, וחגיגות הסונגקראן הן חגיגת מים ענקית בהשראת ההולי של ההינדים. כל בעל טנדר מצטייד בחביות מים ויוצא עם משפחתו והשכנים להשפריץ אותם על בעלי טנדרים אחרים. בצידי הדרכים עומדים אלה שנשארו בבית, עם חביות מים נוספות, צינורות מזרנקים ואקדחי מים [...]

קרדיט לתמונה: taltal
חלוקת ארגזי המזון הגדולים היתה במסגרת פעילות קהילתית של המעסיק שלי, מטהקפה. התגייסנו, יחד עם עובדי חברות אחרות ומתנדבים אחרים לפעילות של עמותת שורשים. הפעילות נעשית כבר מספר שנים. רשימת הנזקקים (בעיקר נשים מבוגרות) הגיעה ממלחקת הרווחה של עיריית תל אביב.

אין ספק שמילות התודה החמות שקיבלנו בששת הבתים שפקדנו שווים את הגב התפוס שלי. זאת הרגשה נהדרת לתת למי שחסר לו. אני אכן מרגיש שעשיתי מצוה, ששימחתי כמה אנשים כמה בודדים בכפר שלם וביפו.

זאת לא הפגנה שלאחריה מרביצים ארוחה טובה, או עוד פוסט מחאה שנכתב מתחת למזגן שעושה נעים. פעילות פיזית שכוללת מפגש עם אנשים שהם לא כמוני היא בעלת ערך רב.

ובכל זאת, קצת מחאה. אנשי עמותת שורשים, כמו אנשי עמותות נוספות, באים עם כוונות טובות וטהורות לעזור. אבל גם הם תורמים להתנערות של המדינה מהאחריות שלה. הן נכנסות לואקום שהמדינה יוצרת, ועוזרות לה לסגת עוד קצת מהעזרה שהיא חייבת לחלשים.

במדינה מתוקנת, חברת ההייטק שאני עובד בה, כמו חברות אחרות, לא היו צריכות לתרום לקהילה באופן הזה. המסים אותם משלמת החברה (באופן ישיר ודרך משכורות העובדים) מגיעים למדינה שאמורה לטפל באותם מקרי סעד.

יום אחד ייתכן שגם אני אגיע למצב מצוקה בו אזדקק לסיוע. לא לעולם חוסן בתוך החדר הממוזג ומכונת האספרסו. אם חלילה אגיע למצב כזה, אני לא ארצה להיות נתון לחסדיהן של עמותות התלויות בתרומות או של חברות מסחריות. המסים שאנחנו, החזקים בחברה משלמים, אמורים להבטיח לנו שנקבל עזרה עם נזדקק לה. צדק, לא צדקה.

לקריאה נוספת: איתמר מנסח זאת טוב ממני:

מי שמעוניין לתרום באמת לחג, מוזמן מאוד לתרום לתנועה לאיכות השלטון ול”אדם טבע ודין”, שנאבקים בגורמים לבעייה, ולא לארגוני הצדקה למיניהם, שרק מנציחים את המצוקה ומקלים על המדינה להתפרק עוד קצת ממחוייבותה לאזרחיה.

ועוד משהו פוליטי לפני החג: משוררים וכתבי עת מתל אביב מתארגנים לארוע הזדהות עםמפוטרות פולגת, מול השער הסגור של המפעל בקריית גת, 22.4 החל מ 16:00. כל הפרטים כאן.

קמבודיה אינה ידועה במאכליה המשובחים, אבל המתכון המקומי לפיצה, המכונה “הפי פיצה” וכולל חופן מריחואנה בתוך רוטב העגבניות, זכה לפופולריות גדולה בקרב התיירים (אכל הפי פיצה, נכנס לפראנויות והפסיד טיסה לבנגקוק), או לפחות אלה מביניהם שלא חושבים ששדות ההרג זאת אטרקציה תיירותית כזאת מגניבה. בשבוע שעבר הופתעתי לשמוע ששלטונות קמבודיה מכריזים כי “בעיית המריחואנה במדינה [...]

הבלוג של חץ על פוליטיקה, מיסטיקה, טכנולוגיה ושאר ירקות
כתובת ריסוס RSS http://witch.dyndns.org/wp/?feed=rss2 המקור מכיל כרגע 5 פריטים המקור נבדק לאחרונה ב- לפני 3 שעות 4 דקות זמן עד לרענון הבא נשאר אפס שניות

על כלכלה, חברה, פוליטיקה, תרבות, מחשבים, יהדות ומה שביניהם
כתובת ריסוס RSS http://feeds.feedburner.com/talwolfson המקור מכיל כרגע 6 פריטים המקור נבדק לאחרונה ב- לפני שעה אחת 44 דקות זמן עד לרענון הבא נשאר אפס שניות

ברמה הקולנועית, כמו שרבים כבר העירו, “דגלי אבותינו” (כמו שהסרט הזה אמור להיקרא בעברית) הוא סרט בעייתי. אבל ברמת הסיפור שהוא מספר, הוא סרט אדיר. מלבד לעיסוק בזקנה ובהיסטוריוגרפיה, יש בו דיון מורכב וחכם באידיאלים של מוסר וגבורה, ובהתמודדות איתם.

סיפור המסגרת של הסרט מתחיל בסוף הסיפור, כאשר גיבוריו כבר זקנים או מתים, והסרט מזגזג אחורה וקדימה, בין סיפור המסגרת ובין שני אירועי המפתח שיעצבו את חיי הדמויות: מצד אחד הקרב על איוו-ג’ימה, ומצד שני מסע גיוס הכספים הנערך ברחבי ארה”ב בהשתתפות כמה מהמשתתפים בו. הקרב המתואר בו מתנהל בשלהי מלחמת העולם השניה. גרמניה כבר נכנעה, והקרב באוקיינוס השקט עומד ברגעי ההכרעה שלו. זהו הקרב הראשון המתנהל על אדמה יפנית, אם אפשר לקרוא לאוסף הסלעים הבזלתיים המבוצר המכונה איוו-ג’ימה בשם “אדמה”, והצעד חשוב ביותר בדרך לפלישה ליפן עצמה (שמעולם לא התרחשה, כידוע). אולם מה שמייחד את הקרב אינו ההקשר ההיסטורי שלו, אלא ההקשר התרבותי: תמונתם של הנחתים המניפים את הדגל האמריקאי על ראש ההר החולש על האי הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של המלחמה, ולחלק חשוב מזכרון המלחמה האמריקאי. מסע גיוס הכספים, המהווה את אירוע המפתח השני, נשען על אותם המשתתפים בצילום שנשארו בחיים. אמריקה עומדת על סף פשיטת רגל, לא מסוגלת לגייס כספים להמשך המלחמה, ומשתמשת במומנטום החיובי שהצילום יוצר בדעת הקהל על מנת לשכנע את האמריקאים לקנות אגרות חוב שיאפשרו את תקצוב המלחמה. גיבורי איוו-ג’ימה נקראים שנית אל הדגל, על מנת להשתמש בהילת הגבורה שלהם כאמצעי שיווקי. אלא שהגיבורים עצמם מתקשים להתמודד עם הילת הגבורה שנקשרה בשמם, והמחיר שהם משלמים עליה קשה מנשוא.

איסטווד מתייחס לגבורה כסטיגמטה (במובנה הנוצרי, החיובי), ומראה כי ההתמודדות איתה מורכבת לא פחות, ודומה באופן מפתיע, להתמודדות עם סטיגמה* שלילית. אם נרחיב שניה את המושג, אפשר לומר כי הסטיגמה הוא מקרה פרטי של מצב כללי יותר, שבו בני אדם נאלצים להתמודד עם העובדה שיחסם כלפי דבר מה בעל חשיבות חברתית גדולה שונה מאוד מהיחס של הסובבים אותם. בגדול, יש שתי נקודות מבט מקובלות בנושא: השמרנית והביקורתית. התפישה השמרנית מציבה את טובתו של הקולקטיב בראש מעייניה, ודורשת מהפרט לדכא את רגשותיו וחוויותיו הפרטיים כדי לשמר את השקרים האציליים של אבותינו, המאפשרים את קיומה של החברה. הגישה הביקורתית תובעת ממנו לחשוף את “האמת” בכל מחיר, ולהוקיע את צביעותה של החברה ושל אבותינו.

“דגלי אבותינו” עוסק בשאלה מהי הדרך הנכונה להתמודד עם מצבים מסוג זה מנקודת המבט של חיים שלמים, או במלים אחרות, מנקודת מבטו של אדם זקן – או של בן. הזקנה, ופער הדורות, מציבים בפנינו מראה: היא מכריחה אותנו להתמודד עם מעשינו ומעשי אבותינו, ולשפוט. השיפוט הזה, רומז לנו איסטווד, הוא תמיד אישי. למילים גדולות כמו “אמת” ו”חובה” ו”גבורה” ו”מוסר” אין הרבה קשר לדרך שבה אנחנו שופטים את עצמנו ואת הורינו, בסופו של דבר. השדים שאנחנו מתמודדים איתם הם פרטיים – לא במובן שהם קיימים רק בתוכנו, אלא במובן שהם קיימים בתוך הקשרים האינטימיים שבינינו ובין פרטים אחרים. כפי שאיסטווד דואג להבהיר מתחילת הסרט, אין בניהול מלחמה ובפוליטיקה שום דבר מוסרי באמת – הצורך להשיג מטרות מוסריות בסיטואציות בלתי אפשריות הופכים אותם לתחום שבו המשתתפים בהם נאלצים להיות לא מוסריים, לפחות חלקית, הן כלפי אויביהם והן כלפי ידידיהם. מוסריות אמיתית – וגבורה אמיתית, שהיא המעניינת את איסטווד – נעוצה ביחסים האינטימיים בינינו ובין האנשים שפעולותינו משפיעות עליהם.

לכן, בסופו של דבר, הן הבחירה של אירה הדחוי חברתית לספר את האמת והן הבחירה של דוק השמרן לשקר מוצגות כראויות ומוסריות. הן מוסריות מכיוון שהן נובעות מתוך דאגה ואהבה לאנשים האמיתיים שהבחירות נוגעות לחייהן, והן מוסריות מכיוון שהן משאירות את נמעניהן עם נחמה. זו גם הסיבה לסצינה ההולמארקית שבה דוק מצטער שהוא “לא היה אב טוב יותר” – מכיוון שלמרות השדים הרודפים אותו, בסופו של דבר האישור לו הוא נזקק כדי למות בשלווה הוא אינטימי, ולא הירואי.

בהקשר הרחב יותר, הטענה של איסטווד, ש”בעצם הגיבורים הללו רק רצו להטות שכם לחבריהם ולשוב הביתה בשלום” מציעה לנו ברירה מוסרית שלישית בכתיבת היסטוריה (שהיא תמיד בבואה של האופן שבו אנו שופטים את הורינו), בין הגישה השמרנית המקבלת את השקרים המוסכמים של ובין הגישה הביקורתית חסרת הרחמים והרגישות. על מנת לכתוב היסטוריה מוסרית, אומר לנו איסטווד, חשוב לחשוף את השקרים המוסכמים – אבל אי אפשר להשאר בלי שום אידיאל של מוסר וגבורה. חשוב לשמר את הבסיס המוסרי של הקיום החברתי – אבל אי אפשר לבסס אותו על מילים גדולות שמתבלות מהר. הבחירה המוסרית הזו מתממשת בכתיבתו של בנו של דוק: הוא מתמודד עם השקרים, אבל באופן שבונה מהמאורעות אידיאל מוסרי רלוונטי לא פחות.

זו החובה שאנחנו חייבים להורינו: לשפוט אותם ביחס לאידיאל מוסרי המבוסס על איכפתיות ודאגה, שיש להן משמעות אמיתית הן עבורנו והן עבורם. וזו החובה שאנחנו חייבים לעצמנו: לנסות ולעמוד באותו האידיאל המוסרי שאנחנו מציבים. פער הדורות לעולם לא יעלם, אבל כך גם הקשר בין הדורות. התנכרות מוחלטת לכל מה שהורינו מסמלים משאירה אותנו עם שוקת שבורה, אך כך גם קבלה בלתי מותנית של מעשיהם. מוסריות אמיתית נוגעת לאופן שבו אנו מתמודדים עם המתח הזה: תוך התעקשות חסרת פשרות על עקרונותינו – בין אם הם שמרניים ובין אם הם ביקורתיים – או תוך רגישות ואמפתיה.

*אזהרת פלצנות.

ארווינג גופמן, כנראה הסוציולוג האהוב עלי, כתב את אחד הספרים החשובים שלו על “סטיגמה“. במקורה היווני, הסטיגמה היא סימן גופני המעיד על מעמדו המוסרי הנחות של נושאה. במובן שבו גופמן עוסק בה, זהו מצב שבו החברה מוצאת את הפרט כמי שאינו ראוי להתקבל על ידה. גופמן מתייחס לשלושה סוגים מרכזיים של סטיגמות: סטיגמות המתייחסות לפגמים גופניים כגון נכות ועיוותים גופניים, סטיגמות המתייחסות לפגמים אישיותיים כגון סטייה, עצלנות והפרעות נפשיות, וסטיגמות “שבטיות” כגון גזע, דת ולאום. מה שהופך את הספר של גופמן למבריק, הוא הבחירה שלו לעסוק בסטיגמה מנקודת המבט של הנגועים בה: מנקודת מבטם, טוען גופמן, בעלי סטיגמה רואים את עצמם לעתים קרובות כ”נורמליים”, ונאלצים להתמודד עם הפער שבין תפישתם העצמית ובין יחס החברה אליהם. הדגש בספר הוא על “מצבים מעורבים”: מפגשים בין בעלי סטיגמה וחסרי סטיגמה, ובפרט על מצבים שבהם חסרי הסטיגמה אינם מודעים לזהותם ה”מוכתמת” של בעלי הסטיגמה. הנקודה החשובה ביותר בספר לא כתובה בו כלל - הרעיון שכולנו, בהקשרים מוסימים, בעלי סטיגמה. שווה קריאה.

מחשבות על המשפחה שלי ועל משפחות בכלל, ועל החברה שאנחנו חיים בה.
כתובת ריסוס RSS http://feeds.feedburner.com/father המקור מכיל כרגע 15 פריטים המקור נבדק לאחרונה ב- לפני שעה אחת 13 דקות זמן עד לרענון הבא נשאר אפס שניות

שיפוצניק מדיני
כתובת ריסוס RSS http://feeds.feedburner.com/ezbo המקור מכיל כרגע 3 פריטים המקור נבדק לאחרונה ב- לפני שעה אחת 52 דקות זמן עד לרענון הבא נשאר אפס שניות

במה לכתיבה ביקורתית בתחומי אמנות, תרבות לרובדיה השונים, חברה ופוליטיקה
כתובת ריסוס RSS http://feeds.feedburner.com/neviim המקור מכיל כרגע 2 פריטים המקור נבדק לאחרונה ב- לפני 24 דקות 15 שניות זמן עד לרענון הבא נשאר 35 דקות 45 שניות

סוריה עומדת על סדר היום. יהיה שלום באביב? תהיה מלחמה בקיץ? אסד ייפול? אנא עארף. אני רק הערה קצרה: יש לי הרגשה שאם בוש יקבל את מה שהוא רוצה ואסד באמת ייפול, סוריה תצטרף לשטחים ולעיראק ותהפוך לשטח אש שבו פלגים וכנופיות יריבות הורגים אחד את השני, ואת האוכלוסייה האזרחית, בין הפסקת אש אחת לשניה. אחרי סוריה, הנפילה של לבנון היא (כנראה) רק עניין של זמן. תסריט כזה יעמיד למבחן את כל הסדר האזורי המבוסס על מדינת הלאום הריבונית, השולטת על הכוח האלים בטריטוריה מסוימת. מצב הטבע של הובס חוזר להטיל את מוראו עלי.

בגדול, אין הרבה דברים חדשים ומפתיעים בפסק הדין האחרון של ברק. העמדה החדשנית העיקרית בפסק הדין עצמו היא הסירוב של ברק לקבל את הקטגוריה של “לוחמים בלתי חוקיים”, וקביעתו שכל אדם שחלים עליו דינים ההומניטריים יסווג לאחת משתי הקטגוריות המוכרות זה מכבר: לוחמים ואזרחים. אם אני מבין נכון, משמעות הדבר היא שברק מזמין עתירה לביטול חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (חוק דיראני ועובייד) בפעם הבאה שמישהו ינסה להשתמש בו. נקודה מעניינת נוספת הוא האמירה המרומזת שלו שחיסולו של שחאדה לא היה ראוי מבחינה משפטית, שעשויה להשפיע על העתירה התלויה ועומדת (עד כמה שהצלחתי להבין) נגד האחראים לחיסולו. כפי שקובע ברק בפסק הדין: “טול מקרה רגיל של לוחם או מחבל צלף היורה על חיילים או אזרחים ממרפסת ביתו. יריה לעברו תהא מידתית גם אם כתוצאה מכך ייפגע אזרח-תמים הגר לידו או העובר בתמימות ליד הבית. לא כן אם הבית יופצץ מהאוויר ועשרות דייריו ועוברי אורח ייפגעו”.

אבל הסיפור המעניין לא נמצא בפסק הדין הזה, אלא באפקט המצטבר של פסיקותיו של ברק בשנים האחרונות. לעתים קרובות מובעת הדעה כי בג”צ בראשות אהרון ברק נוקט במדיניות של זיגזוגים בין החלטות הקורצות לימין ובין אלו הקורצות לשמאל. אולם למעשה, יש חוט המקשר בין כל הפסיקות הסותרות הללו: הניסיון לבצר את כוחו של בית המשפט העליון כגוף-על שלטוני שביכולתו לאסור על גופים שלטוניים אחרים לבצע מדיניות שחבריו לא מסכימים איתה. בעוד בעבר בג”צ הכפיף עצמו כמעט ללא יוצא מהכלל לשיקול הדעת של מערכת הביטחון, בשנים האחרונות השתנתה מדיניות זו: החל מהעתירות בנושא גדר ההפרדה, דרך העתירה בנוגע לחוק האזרחות ועד לעתירה הנוכחית, ברק דאג לבצר את מעמדו הפוליטי של בג”צ כפוסק אחרון בענייני פגיעה בזכויות אדם. ברק שומר לבג”צ את זכות המילה האחרונה – אם על ידי פסילה גורפת של הוראות שלטוניות ואם על הכפפתם לשיקול הדעת הנוכחי והעתידי של בית המשפט כ”מומחה לעניינים הומניטריים”. בסירובו לקבל החלטות גורפות ובדרישתו ל”מידתיות”, אשר כפופה לביקורת שיפוטית, ברק יוצר מחדש את בג”צ כמעין “בית לורדים”, שביכולתו להטיל וטו על החלטות של גופים שלטוניים אחרים כאשר הם פוגעים בזכויות אדם. ברמה המעשית, צעד זה מקנה למדיניות הביטחונית הישראלית לגיטימיות בינלאומית, ומאלץ אותה בתמורה להתחשב במידת מה בשיקול דעתם של שופטי בג”צ. כמובן ששיקול דעת זה לא יכול להיות מופעל לעתים קרובות מדי או באופן בוטה מדי, אחרת גורמים במערכת הפוליטית עלולים לפנות כנגדו ולפגוע במעמדו. כך יוצא שבשם זכויות האדם, בג”צ משמש כמכשיר שרצים עבור ממשלת ישראל.

למעשה, הפער שבין המכניזם המופעל (ביקורת שיפוטית גורפת) ובין התוצאות שהוא משיג (שינויים מינוריים, אם בכלל, במדיניות הישראלית הנוכחית) מרמזים על כך שיכול להיות שברק מכין את הקרקע למשבר שלטוני עתידי. אם התזה הזאת נכונה, הרי שברק חוזה התנגשות חריפה בין מדיניות זרועות השלטון ובין האידיאולוגיה הליבראלית שאותה נושא בג”צ, ומעניק לאחרון את הכלים הפרוצדוראליים שיאפשרו לו לנהל קרב הוגן כנגד הפוליטיקה הישראלית ההולכת ומסתחררת מכלל שליטה. אני מניח שהתסריט שעומד לנגד עיניו של ברק הוא טיהור אתני, או רמיסת זכויות אדם בזמן מערכת דיכוי עתידית בשטחים (כדוגמת חומת מגן). בכל מקרה, ברק מעניק את התחמושת המשפטית למקרה שבו יכלו כל הקיצין ובית המשפט העליון יראה עצמו מחויב לצאת למאבק כנגד השלטון. אם זהו תסריט סביר, השאלה המעניינת הופכת להיות: מהו הגבול שאותו יאלץ השלטון לחצות כדי לגרום לבית המשפט להתערב? קל מאוד לפספס גבול זה במסגרת קונפליקט מתמשך ומסלים. למעשה, רוב אנשי השמאל הרדיקאלי טוענים שגבול זה כבר נחצה מזמן.

בין אם גבול זה כבר נחצה ובין אם לא, בג”צ לא יכול להילחם לבד כנגד המערכת השלטונית ודעת הקהל. בלי תמיכה ציבורית ופוליטית, בג”צ לא יעז לצאת כנגד מדיניות הממשלה והצבא. ופה מוטלת עלינו אחריות כבדה: לעמוד על המשמר, להתריע, ולהפיץ את הרעיון שיום יבוא וניאלץ לקום ולהגן על מה שאנחנו מחשיבים כמוסרי, גם אם המשמעות של זה תהיה להוציא את עצמנו מכלל הקונצנזוס הישראלי. מעורבות זו הולכת ונהיית דחופה דווקא לנוכח היאוש הגובר מהמערכת הפוליטית בפרט ומהפרויקט הציוני בכלל. חשוב לנסות ולהשפיע דווקא בגלל שלא בטוח שניתן עוד לשנות את מסלול ההיסטוריה ולהציל את החזון של מדינה יהודית דמוקרטית. המוטיביציה שדוחפת אותי לא נובעת מהתקווה לשפר את המצב מיסודו, אלא מהפחד ממהשנים הארוכות שעלולות לחלוף עלינו כשאריות אנכרוניסטיות מפרויקט שאבד עליו הכלח. אם תסריטי האימה יתממשו, ובעתיד נגלה לניכר (כאזרחים אירופאים או אמריקאים במקרה הטוב, כפליטים במקרה הרע), אני רוצה להסביר לנכדי שלא הכל היה רע, ושלא כולנו היינו עיוורים. שניסינו, שעשינו ככל יכולתנו כדי להציל את רעיון המדינה היהודית, ושגם אם ההיסטוריה הותירה ממנו רק עיי חורבות, הוא היה בבסיסו רעיון טוב ומכובד, לפני שהפך לחלום בלהות. אולם עימות בין בג”צ לבין המערכת הפוליטית הוא באמת תסריט בלהות: פירושו שאבדה התקווה לשנות את מסלול התרסקות של מדינת ישראל באמצעים פוליטים. עד שזה יקרה, מוטלת עלינו האחריות לנסות ולהציל את ישראל מעצמה בכל האמצעים הפוליטיים שבידינו.

בלוגנרדי הוא בלוג של רב חילוני הומניסטי ומכיל רשימות, רשמים, הרהורים, מחשבות, מאמרים, פיסות, קטעים ודברים. הבלוג אינו שומר על דיאטה ולא מעניין אותו כולסטרול, הבלוג כשר בהשגחת הרב נרדי. הצילומים מקוריים, אלא אם צוין אחרת. ניתן לשלוח שאלות הלכתיות ולקבל תשובות ברוח יהודית-חילונית-הומניסטית.
כתובת ריסוס RSS http://www.blognardy.com/blog/atom.xml המקור מכיל כרגע 2 פריטים המקור נבדק לאחרונה ב- לפני 4 דקות 54 שניות זמן עד לרענון הבא נשאר 55 דקות 6 שניות

Things and stuff
כתובת ריסוס RSS http://feeds.feedburner.com/thingscoil_hebrew המקור מכיל כרגע 11 פריטים המקור נבדק לאחרונה ב- לפני 2 שעות 43 דקות זמן עד לרענון הבא נשאר אפס שניות