‫Tumblelogs הוא כינוי לפלטפורמות בלוגים שמשמשות את בעל הבלוג בעיקר לשיתוף תכנים בהם נתקל ברשת או שהוא יצר, כלומר פרסום סרטוני וידאו, קישורים, תמונות וציטוטים שנמצאים ברשת. אם יש לי כבר בלוג, מה יעזור לי Tumblelog? נניח וראיתי ביוטיוב סרטון מגניב על קוביות דומינו אבל אני לא מתכוון לפרסם פוסט עליו אצלי בבלוג כי אין [...]‬

‫היי ארז,
זוכר אותי?
אני ממש חייב עזרה ממך, אני לא יודע מה לעשות.
אני גם כותב בלוג ………….. . עד היום אף אחד לא ידע שאני כותב אותו וגם לא חברי כיתתי.
עד שהיום איזה חבר כיתתי מצא אותו וצוחק עלי ומשפיל אותי בפני הכיתה, בגלל הבלוג. ואני לא יודע מה לעשות, למחוק את הבלוג? לפגוע בקהל הקוראים [...]‬

שמועה עיקשת עוברת ביננו לאחרונה ועל-פיה “הבלוגים מתים”. הגלוב נסגר, הפנקס הפתוח (הי”ד) נסגר גם הוא השבוע, ובאופן כללי נדמה כאילו עייפות כרונית פשטה בבלוגוספירה הישראלית. העניין הוא שבמקביל ובעזרתם של אנשים טובים התחלתי להיחשף לאחרונה ליותר ויותר בלוגים חדשים מעניינים ורעננים. לכן, החלטתי להיאבק בהלך הרוח הבלוגו-מורבידי ולפרסם כאן מדי פעם המלצות על בלוגים חדשים (או לפחות כאלה שהם חדשים לי).

הבלוג הראשון שאני רוצה להמליץ עליו הוא Select Blog, שנפתח לאחרונה על-ידי גל ממליה ולירון זהבי, מעצבים בכירים בתחום האינטראקטיב. הבלוג עוסק באופן שבו משחקי מחשב משפיעים על היבטים שונים של החיים שלנו “והכל בלי אף מילה על המשחקים עצמם”. הבלוג ממש בתחילת דרכו, כלומר עדיין בשלבי העיצוב וההתגבשות, אבל אני בטוח (גם על סמך היכורותי עם גל ולירון) שיהיה מעניין מאד לעקוב אחריו.

רוצים להמליץ על בלוגים שווים? תייגו אותם תחת for:israelblechman בדלישס.

‫הבלוג Rands in Repose הוא אחד מהבלוגים שאין מצב שאני מסיר מרשימת הפידים שלי. גיליתי אותו ממש במקרה כשחשבתי על למצוא עבודה אחרת, לפני שעברתי לתפקיד במחלקת ההדרכה במקום העבודה הקודם שלי (הרגשתי תקוע, מה לעשות?). חיפשתי טיפים לכתיבת קורות חיים, ומצאתי רשומה של רנדס (שם בדוי, אגב) שמסבירה למה יש לרשותי 30 שניות ליצירת [...]‬

הודעה קצרצרה עבור קוראינו הנפלאים, כנס הוורדקמפ הישראלי יצא לדרך. לפי הצצה בתכנים (כן נו, מודים באשמה…גם אנחנו מעבירים שם הרצאונת, על שיפור השיווקיות של בלוג הוורדפרס..)וברשימת המשתתפים הגדלה נראה שיהיה מעניין, מחכים וגם כיף.אז רוצו להירשם לכנס (חינם) לפני שהרישום יסגר…אהה…ובלוגרים- זה התג עימו כדאי לתייג כל מה שקשור לכנס: wordcamp-israel-2007    

איזה יופי: מאשימים אותי בפלצנות ובשימוש מוגזם בז’רגון. זאת לא הפעם הראשונה, וגם לא הפעם האחרונה. כמו כל אדם שעובד בתחום שיש בו שפה ייחודית, חלק נכבד מהמילים שאני משתמש בהם כדי לדבר על התחום שלי נשמעות סתומות לגמרי למי שמגיע מתחומים אחרים. הבעיה במקרה שלי היא שהנושא שבו עוסק תחום ההתמחות שלי (סוציולוגיה) הוא “ההתנהגות החברתית”, כלומר כל מה שקורה בין בני אדם. ככה יוצא שכמעט כל פעם שאני מדבר על משהו, תחום ההתמחות שלי גולש לשיחה ומופיעות בה מילים כמו “שדה”, “פוסט-מודרני”, “הון חברתי”, “קונבנציות” ושאר ירקות. למה? בעיקר בגלל ההרגל והנוחות. לכל מושג יש משמעות, אבל היא מורכבת, ומלאה בתפישות והנחות סמויות. אם הייתי מנסה להסביר אותן, הייתי צריך לכתוב מאמר לפני שהיינו יוצאים מזה, אז אני מניח שגם הצד השני מבין על מה אני מדבר. בגלל שהאנשים שאני מדבר איתם מכירים לרוב את התחום שלי, זה עובד כמעט תמיד בלי בעיות. מקסימום, אם לא יבינו משהו, ישאלו. אבל כשמדברים עם מישהו מחוץ לתחום כאילו הוא מכיר אותו, או צריך לרצות להכיר אותו, כל העסק מתפוצץ.

במקרה הנוכחי, זו אשמתי. בלוג הוא סביבה פתוחה, שנכנסים אליה אנשים שאין להם שום קשר לתחום ההתמחות האישית שלי. התעלמתי מזה, והתוצאות בהתאם. מתוך הרגל, השתמשתי במושגים, מונחים ומוסכמות ייחודיים בלי להרגיש צורך להסביר אותם. בטח שלא היה כאן נסיון “להטעות את הקוראים ולגרום להם לחשוב שמה שאני אומר נורא חכם“. בשבילי, השימוש בז’רגון הוא אוטומטי. אני מסביר את עצמי רק כשאני מדבר עם מישהו מחוץ לתחום שמגלה בו עניין (ואני מת על זה). התעניינות מתבטאת בשאלות, בתגובות, או במלים אחרות – בהשקעה. אבל כדי שישקיעו בך, וינסו להתגבר על מחסומי השפה, אתה צריך להיות חשוב. ואני לא. ככה זה כשאתה תקוע בתחום אזוטרי.

וזה בדיוק מה שניסיתי להגיד בפוסט הקודם: כדי שתוכן עצמאי ישפיע, הוא צריך להיות גם “חשוב”, ולא רק “מעניין”. התוכן העצמאי באינטרנט יוצר סביבו קהילה שבה אנשים מבינים על מה אתה מדבר גם בלי להסביר את עצמך, וככל שהעולם הזה מתפתח, הוא הופך לפחות מובן בשביל אנשים בחוץ*. זה ביטוי פשוט לרעיון של “מובחנות” – ככל שסביבה חברתית “מובחנת” יותר צריך להתאמץ יותר כדי להבין מה קורה בה ולהצטרף אליה. לכן, כל תחום חדש פונה לרוב לאחד משני כיוונים: רידוד המובחנות כדי להגיע לקהלים גדולים יותר (תופעה שמכונה “מסחור”, ואכן נעשית לרוב בעזרתו האדיבה של עולם התאגידים), או חיזוק המובחנות כדי ליצור סביבה עצמאית. תחום שהולך בדרך הראשונה, ייבלע על ידי המנגנונים החזקים של תעשיית התרבות, יהפוך לחלק מ”תרבות הצריכה”, ולא תהיה לו לרוב השפעה משמעותית על העולם. תחום שהולך בדרך השניה ייבלע לתוך עצמו ויהפוך גם הוא ללא רלוונטי. אלו שתי האפשרויות הקיצוניות.

אבל ישנה גם אפשרות שלישית: תחום שמספיק לצבור מספיק הכרה ביוקרתו ובחשיבותו לפני שהוא הופך לפופולארי, מאפשר לפועלים במסגרתו להפוך ל”יוצרים”, וכך הוא עוזר להם לשמור על הייחודיות שלהם מפני לחצי השוק. בניגוד למה שקורה בתרבות המסחרית, יוצרים כותבים בעיקר עבור יוצרים אחרים ומונחים על ידי שיקולי יוקרה יותר מאשר על ידי שיקולים של פופולאריות. לכן תכתיבי השוק משפיעים עליהם פחות. תראו לדוגמה את רוברט אלטמן זצ”ל, או את וודי אלן יבדל”א. איך נתנו להם להמשיך לעשות סרטים? הרי שניהם כבר מזמן לא מסחריים. התשובה היא שהם הספיקו לצבור מספיק יוקרה כדי למצוא שותפים ומקורות מימון לפרוייקטים לא רוחיים – כי הם מספקים יוקרה לכל מי שמשתתף בהם. ומה אתם חושבים שייקרה כשאינטרסים מסחריים ופוליטיים יתחילו לחדור ברצינות לויקיפדיה? רק היוקרה של מפעילים ותיקים תוכל לעצור או למתן את השפעתם.

אם כותבי התוכן העצמאי באינטרנט יתמקדו בנסיון להשיג השפעה ופופולאריות, הם ייבלעו. לפחות בשלב הזה, כדי שלתוכן העצמאי באינטרנט יהיה סיכוי ליצור שינוי חברתי הכותבים שלו חייבים להתעקש על העצמאות שלהם, ועל האחריות שהעצמאות הזאת גוררת איתה: האחריות לשפוט. רק כשקבוצה שיש לה משהו חשוב ומעניין מספיק להגיד תאמר לעצמה ולסביבה “אנחנו משהו חדש, אחר וחשוב, ושווה למי שמסביבנו לעשות את המאמץ כדי לנסות ולהבין אותנו”, היא תוכל להשיג השפעה חברתית. והדרך לשם עוברת דרך התבחנות: האומץ להבדיל בין כתיבה טובה ורעה, חשובה וטריוויאלית, מעניינת ומשעממת - ולהתייחס אחרת למי שמוכשר. לכתוב ככה שתוכלו להאמין שהוא יעריך את מה שכתבתם, הוא - ולא קורא אקראי שהרגע נחת מגוגל. לא באמת משנה מה הקריטריונים להבחנה הזאת, כל עוד יש בהם היגיון פנימי שאינו כפוף לשיקולים אחרים. מה שאני מנסה להגיד, בעצם, זה שאין השפעה בלי יוקרה, ואין יוקרה בלי מובחנות.

אני מקווה שיצא קצת יותר מובן הפעם, אבל אחרי קריאה שניה נראה לי שלא ממש. לא נורא.

——————————————————————————————————————————

* הבלוגיה כבר שקועה עד צווארה בז’רגון: קוד חופשי, ווב 2.0, בטא, פקאצות, וורדפרס, מולטיבלוגס, רסס, גרגריוס – מקבץ קטן של מושגים מפוסטים (עוד מושג) שקראתי בימים האחרונים, שלאף אחד כמעט מחוץ לבלוגיה אין מושג מה הם אומרים. אז נכון שאולי אלו לא מילים “גבוהות”, אבל ממתי למילים יש גובה? מה שחשוב הוא אם מבינים אותן או לא.

כרמל וייסמן מבכה את מותו של הפלורליזם באינטרנט, ואת חדירתם של מנגנוני הכוח אליו. לדעתי, אלה לא סימנים מאיימים, אלא מהלכים ראשונים והכרחיים לקראת הפיכתו של התוכן העצמאי באינטרנט למדיום משפיע ולהפיכתם של כותבי אינטרנט לאליטה תרבותית משפיעה.

כרמל מגדירה את עצמה, ובצדק, כ”רומנטיקנית של הרשת”. ככזאת, היא מזדעזעת מהגילוי שקבוצה קטנה של גולשים אחראית לשמונים אחוז מהתוכן בוויקיפדיה. לעומת כרמל, אני ציניקן, והנתון הזה לא הפתיע אותי – אבל עודד אותי מאוד. כפי שכבר למדנו מהפוסט-מודרניסטים, ידע אינו התגברות על כוח, אלא נוצר תמיד בצמידות אליו. אפילו ברמה הבסיסית ביותר, אין יצירה של ידע בלי להסכים מראש מה מעניין – והשאלה מה מעניין היא תמיד שאלה של כוח. תחשבו על קוד פתוח ללא מנגנוני כח – כל אחד יעסוק במה שבא לו, ואף אחד לא ירוויח מזה. רק הכוח שנוצר ביחסים בין מתכנתים שונים, המתבטא בדרישה לפרסום של קטעי הקוד שפותחו ללא כוונת רווח, מאפשר לתנועה להיות פרודוקטיבית ומשפיעה.

אותו הדבר נכון לא רק לידע, אלא גם לתרבות באופן כללי יותר: ההיסטוריה מלמדת כי בכל פעם שצורת ביטוי חדשה פורצת לשוק היצירה התרבותית, ניתן למצוא תהליך התפתחות דומה: מהתחלה כאוטית וחסרת כללים ברורים מתגבש לאיטו מאגר של מוסכמות בדבר הדרך הנכונה ליצור בו, ובמקביל נוצר קאנון של יצירות ויוצרים נחשבים. זה השלב שבו הוא מתגבש כתחום יצירה חדש, או במונחים סוציולוגיים כ”שדה”. לרוב, זה נחשב לשלב שבו מתגבשים “יחסי כוחות”. הם תמיד מוסווים וסמליים במהותם, ומתבטאים ביכולת לנסח את הקונבנציות בהתאם למה שמתאים לפרט או קבוצה מסוימים בתחום. השלב הקריטי בתהליכים אלו הינו ההתגבשות של “הון חברתי” סביב חבורת יוצרים, צרכנים ופרשנים במדיום החדש (בשלב הראשון, לרוב אין עדיין הפרדה ברורה בינם). בלי הצטברות של הון לא יכולים להיווצר בתחום קונבנציות וקני מידה של שיפוט והערכה. התוצאה של תהליך זה היא ההחלפה של “חופש” אישי ב”עצמאות” קולקטיבית. העצמאות של תחום, המתבטאת בחופש שלו ממנגנוני כוח חיצוניים (בעיקר כלכלה ופוליטיקה), מלווה בהכרח ביצירה של מנגנוני כוח פנימיים. קחו כדוגמא את התפתחות ז’אנר הרומאן – בלי קהילה של כותבים שקראו זה את סיפוריו של זה, הגיבו זה לזה, וביקרו זה את זה הז’אנר לא היה מגיע לשום מקום.

לאחר התהליך שתואר בפסקה הקודמת, הז’אנר הדומיננטי שמתפתח בתוך הצורה התרבותית החדשה מנסה להשיג הכרה תרבותית רחבה בדבר הלגיטימיות והחשיבות שלו, ולעתים הוא גם מצליח בכך. לעתים, ההכרה הזו מתרגמת להשפעה פוליטית ותרבותית, ולעתים להצלחה כלכלית, אבל בכל מקרה היא מוסיפה לכוחם של הגופים הדומיננטיים בתחום. דוגמאות: הרומאן הריאליסטי, האומנות הפלסטית המודרנית, ופחות או יותר כל האקדמיה.

החשיבות של קונבנציות וקני מידה עצמאיים היא קריטית, מכיוון שרק הם מאפשרים למדיום לעלות על זירת התודעה הציבורית כמדיום עצמאי וחדשני באמת, ולא רק כהמשך של מגמות תרבותיות ישנות. בהיעדר יצירה של הון כזה, הנטייה הבולטת הינה הכפפתה של היצירה התרבותית לכללי המשחק הקפיטלסיטיים. אם המדיום נולד בצלה של התרבות המסחרית, ופונה מראש לתכתיבים שהיא מייצרת (נוסחתיות, יכולת לצפות מראש שוק צרכנים בעלי העדפות מוכנות מראש, מודל עסקי וכדומה) אין שום סיכוי שהוא ישפיע על הזירה התרבותית. ההשתחררות שלו מכבלי השיקולים המסחריים תשחזר את אותו הדפוס שתואר בפיסקה הראשונה, רק באיחור רב. דוגמה מצוינת ניתן למצוא במוזיקה הפופולארית, שרק בשנות השישים, עם יצירתה של תרבות הרוק ושל הסצנה התרבותית שסביבה הצליחה להיאבק בהצלחה בתכתיבים המסחריים של האולפנים הגדולים ששלטו עד אז במדיום, ולהציב אלטרנטיבה תרבותית אמיתית (ואחר כך, כרגיל, עברה תהליך איטי של התמסחרות – עד להופעת תחומים עצמאיים חדשים כמו הפאנק והראפ).

המסקנה מכל זה נוגעת ישירות לתחום יצירת התוכן באינטרנט, ובפרט בבלוגים: רק יצירה של תחום מובחן עם קונבנציות מוגדרות יכול לאפשר לו להשפיע על החברה והתרבות שבמסגרתן הוא נוצר. רק הבחנה בין מי שראוי לשים אליו לב ומי שלא, בין “הגמוניה” ו”שוליים” תאפשר לכתיבה אינטרנטית להפוך לתחום משפיע. למי שלא שם לב – זהו נושא הדיון המרכזי בבלוגוספירה בחודשים האחרונים, והמקור לעימותים שסביב וובסטר ותואמיו. גם מיזמים כגון “בלוגדיבייט” ו”שווה קריאה” יוצרים את אותו האפקט: יצירה של כתיבה עצמאית בבלוגים כשדה נפרד של יצירה תרבותית. האם זה יכול להצליח? רק הזמן יגיד. נקווה לטוב.

אורי ברוכין כותב רשימה מעניינת שעוסקת בעיקר בקשר שבין ממשק המשתמש ומדיניות ניהול האתרים ותופעת הטוקבקים. אני חושב שניתן לדבר על תופעה, כיוון שכפי שאורי מציין בעצמו הנושא עולה לסדר היום התקשורתי פעם אחר פעם. הפעם האחרונה עם ההצעה (הסבירה מאוד לטעמי) של רוגל אלפר להטיל מגבלות מסוימות על טוקבקים. אורי כותב בצדק שתרבות הטוקבקים משקפת זוית אחת של השיח הישראלי ואינם כסות הכל.

הרשימה הזו היא טוקבק לרשימה של אורי. כלומר, יכולתי לכתוב אותה אצלו בבלוג ואז היא היתה נקראת טוקבק ואני יכול לכתוב אותה אצלי בבלוג ואז היא רשימה. במידה מסוימת מה שמכתיב האם זה טוקבק זה לא התכנים בכלל (כפי שניתן להבין בטעות מהביטוי talk back), אלא המקום בו הם נכתבו. אם הדבר החשוב והמאפיין ביותר של טוקבק זה בכלל המקום ולא התוכן, מדוע אנו מתייחסים כל כך הרבה לסוגיית התכנים. ואם התוכן הוא מה שחשוב, אז מדוע שלא נכניס את הבלוגים לתוך קטגורית הטוקבקים. הרי חלק לא מבוטל מהרשימות בבלוגים הן בעצם תגובות לרשימות או ידיעות אחרות. אם נתייחס לבלוגים כאל טוקבקים נגלה שהשיח הציבורי באינטרנט אינו שונה מהשיח במציאות, יש לו את המורכבות שלו ואת ההתפלגות שלו.

אני תוהה מה כל כך מטריד בטוקבקים. אני די בטוח שאלו לא הנאצות ולא המילים שנכתבות. יש משהו אחר שמטריד בטוקבקים ואין לי השערה ממש סדורה. ייתכן ויש כאן סוג של התפכחות מהמדיום ה“נקי“ הזה שנקרא אינטרנט. מהציפייה שהיכן שיש ”דמוקרטיה“ מלאה ישכנו שלום, אחווה ורעות. ייתכן ויש כאן משהו אחר, תחושה של אובדן שליטה של מוקדי תקשורת שהיו רגילים לשלוט בצורה מוחלטת בשיח התקשורתי. תחושה של חוסר שליטה בדימוי העצמי, כפי שהוא נבנה על ידי איש התקשורת בעמל רב (ומנופץ על ידי הטוקבקיסט).